טיל 1 בע"מ ואח' נ' זונביט בע"מ ואח'

החלטה

1.בקשת הנתבעים לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאות בסכום שלא יפחת מסך של 25,000 ₪.

רקע

2.התובעת, העוסקת בתחום השליחויות המקוונות, הגישה נגד הנתבעים תביעה כספית בסך 105,246 ₪.

לפי כתב התביעה, הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) החזיקה ב- 20% ממניות התובעת. הנתבע 3 (להלן: הנתבע) היה בעל מניות של הנתבעת ושל הנתבעת 2 וכן מורשה חתימה בחשבון הבנק של התובעת, ורואה חשבון מטעמה.

עוד לפי כתב התביעה, הנתבעת העמידה לתובעת הלוואת בעלים, כאשר לפי הסכם מיום 14.4.08 היה על התובעת להחזיר לנתבעת סך של 143,000 ₪ (בכתב התביעה נטען כי נפלה טעות סופר בהסכם, וכי הסכום שהתובעת אמורה הייתה להחזיר עומד על 133,000 ₪ בלבד).

לפי כתב התביעה הנתבע ניצל לרעה את מעמדו בתובעת, ומשך מחשבונה סך של 226,000 ₪, כלומר, סכום גבוה ב- 93,000 ₪ מהסכום שהנתבעת הורשתה לגבות.

משכך, דרשה התובעת לחייב את הנתבעים בהחזר ההפרש.

3.הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, נתמכת בתצהירו של הנתבע.

לפי תצהירו של הנתבע, תביעתה של התובעת אינה אלא מסווה לסכסוך בין בעלי המניות של התובעת, וליתר דיוק, ניסיון של אחד מבעלי מניותיה של התובעת– בשם אמנון שבתאי – לקבל כספים מהנתבעים, לאחר שבין הצדדים נוהלה מסכת ארוכה של תביעות הדדיות.

לגוף התביעה, הנתבע ציין בתצהירו כי הסכום שנמשך מטיל, אותם 226,000 ₪, הוא החזר הלוואות בעלים שנתנה הנתבעת. לא זו אף זו, הנתבע טען כי על גבי צילומי השיקים מתנוססת חתימתו של אותו שבתאי, כך שהאחרון ידע על החזר ההלוואה, אישר אותה, והיה שותף מלא להחזרתה.

עוד טען הנתבע כי לנתבעת זכות לקזז סכומים ששילמה בגין חובותיה של התובעת.

בדיון מיום 4.3.12, לאחר שהנתבע נחקר, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תינתן לנתבעים רשות להגן.

בהמשך, ביום 2.4.12 הגישה הנתבעת תביעה שכנגד בסך 264,954 ₪ בגין הסכומים שביקשה לקזז. התובעת הגישה כתב הגנה שכנגד, ובו הכחישה את טענותיה של הנתבעת וטענה כי האחרונה היא האשמה בקריסתה של התובעת, עקב ביצוען של משיכות כספים לא מבוקרות.

הבקשה הנוכחית

4.הנתבעים עתרו לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאות. הנתבעים הפנו לטענות בבקשת הרשות להתגונן כמו גם בתביעה שכנגד, וטענו שקיים סיכוי גדול כי התביעה תידחה ושהוצאותיהם לא ישולמו. עוד הפנו להוראת סעיף 353 א' לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות) ולהלכה הפסוקה, לפיה כאשר עסקינן בתביעה של חברה, החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל, ואילו הפטור הוא החריג, שהוכחתו מוטלת על כתפי החברה התובעת.

5.התובעת בתגובתה ציינה כי היא אינה פעילה כלכלית זה תקופה ארוכה, ואיתנותה הפיננסית נקלעה למשבר עמוק כתוצאה ממהלכים שביצעו בעלי המניות בנתבעת, לרבות משיכת הכספים הבלתי מורשית מהתובעת. לטענת התובעת, הבקשה לחיוב בערובה להוצאות נועדה להביא להפסקת תביעתה. התובעת הפנתה לכך שבמעמד ההחלטה ליתן רשות להתגונן הנתבעת לא חויבה בהפקדת ערובה להוצאותיה של התובעת. זאת ועוד, התובעת טענה כי תביעתה מבוססת על אדנים יציבים, בעוד שלתביעה שכנגד סיכויים קלושים. עוד הוסיפה, כי היקף ההתדיינות צפוי להיות תמציתי וענייני ובלתי סבוך. התובעת הוסיפה ותמכה יתדותיה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות), ובהלכה לפיה לחייב בערובה להבטחת הוצאות במקרים חריגים בלבד, כאשר נראה שסיכויי ההצלחה בתביעה קלושים, ותוך מתן עדיפות לזכות הגישה לערכאות.

דיון

6.דין הבקשה להתקבל.

7.נכונה הטענה, כי אין להיזקק להוראת תקנה 519 לתקנות, שכן עסקינן בתביעה של חברה, ועל כן הדין הספציפי החל הוא סעיף 353 א' לחוק החברות – רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתן ביום 11.2.09, להלן: עניין ל.נ. הנדסה ממוחשבת).